מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(צ) כאמור, אמונתו האיתנה של האדם בקיום השגחה עליונה שפועלת להעניק לו כגמולו ובטחונו, כי שכרו בעולם הבא מובטח מביאים אותו למדרגת האהבה העילאית לבורא שקרויה "אהבה שאינה תלויה בדבר" שנרכשת ומחוזקת על ידי העיסוק בתורה, קיום המצוות, התרחקות מעבירות, עשיית מעשים טובים ועוד. כל אלו גורמים לו לתחושת סיפוק רבה, למודעות באשר להטבה בגורלו וליכולת להתענג על "טעם החיים" שמלווה אותו. כל מה שסובב את האדם הופך להיות מלא טוב ועונג עבורו, שאפילו הזדונות שעשה בעבר נחשבים לו כעת כזכויות מהסיבה שאלו גרמו לו לייסורים וכיוונו אותו אל הדרך הנכונה של המחילה והכפרה. מכאן ניתן להבין כי האדם תופס את מצבו בשלב זה כאילו היה לכאורה, כבר כעת במצב של קבלת שכר, מה גם שלתחושתו הכללית הטובה תורמת הידיעה המעודדת, כי שכרו הנצחי בעולם הבא עתיד להיות אף גדול יותר בהשוואה למה שהוא זוכה בחייו הזמניים שבעולם הזה.
(צא) אם כך, אין להתפלא, כי כעת, שהאדם מודע היטב לשיפור הרב במצבו ומשווה לכך את ההפסד שעלול להיגרם לו אם יסטה לכיוון של מחשבות עבירה או מעשי עבירה, הוא מתרחק מכל הקשור לעבירות ובורח מהם, כפי שנאמר, כמו מאש. יתר על כן, בהגיעו למדרגה של צדיק הוא זוכה שתהא לו עדות מלמעלה שמצהירה בעדו, כי לא יחזור עוד לכסילותו, ועל כן הוא זכאי להיקרא בשם "צדיק שאינו גמור" (שקול אל מדרגה ג' של האהבה לבורא או מדרגה א' "אהבה שאינה תלויה בדבר"). למי שהגיע למדרגה זו חסרה רק מצווה אחת במניין תרי"ג המצוות שהיא "מצוות האהבה המוחלטת". לכשישלים מדרגה זו, יהא זכאי להיות מכונה בשם "צדיק גמור" שמשמעותו שהוא זכה להגיע למדרגה העליונה שבה מוכח, כי הוא ממלא את כל תרי"ג מצוות התורה באהבה וביראה ומתוך אמונה שלמה.
(צב) מכאן צריך להבין, מדוע חובתו של האדם להגיע אל קיום המצווה האחרונה שבתרי"ג המצוות שהיא מצוות האהבה, גם אם קיים קושי עצום בהשגתה מהסיבה ש-"מצווה זו איננה כלל בידינו לעסוק ולנגוע בה אפילו במגע כל שהוא".קרי, קיום המצווה אינו תלוי בהחלטתו של האדם אלא ברמתו הרוחנית כפי שחבויה בפנימיותו העמוקה. השלמת כל תרי"ג המצוות בתורה מזכה את האדם בראיית שכרו בעולם הזה ובקבלת השכר בעולם הבא. לעניין זה התכוונו חז"ל באמירה: "יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין" שמשמעותה, כי אדם חייב לעמול בלימוד התורה ובקיום המצוות עד שיגיע לשלב "ומתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים ג'). ואפילו אם הוא חש, שלמרות עמלו הרב עדיין אינו ראוי להיקרא צדיק, חשוב מאד שלא ירפה ידיו ויאבד את אמונו בעצמו, אלא שיתמיד לקוות ולהאמין, כי בסופו של דבר יגיע לידי "גילוי פנים" ולהטבה שהוא ראוי לה, לפי שכתוב: "ומשחרי ימצאוני" (משלי ח').
(צג) חז"ל אמרו "אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין. לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין. יגעתי ומצאתי, תאמין" (לפי דברי רבי יצחק במגילה, דף ו', ע"ב). אמירה זו נכונה לגבי לימוד התורה, שכן בה נמצא הבורא. אולם לגבי מה שקשור בפועלו של אדם מחוץ ללימוד התורה ודרכו בעולם הזה (שדומה למשא ומתן שעושה האדם עם הסובב אותו) - הכל נקבע בידי שמיים.
הסמיכויות שעושים חז"ל באמרותיהם לגבי הפעלים "יגעתי" , "מצאתי" בבחינת סיבה ותוצאה לבין "תאמין - אל תאמין" שהיא הערכת המציאות מעלים קשיים. זאת מהסיבה, שהמושג "יגיעה" קשור לעבודה, שבסופה מגיע לאדם שכר שמקנה לו יכולת לרכוש לעצמו קניין שהוא. לעומת זאת המושג "מציאה" שמתקשר לדבר שהגיע לידי האדם בדרך המקרה וללא טורח או מאמץ מכוון מראש להשיגו. אם כך הדבר, מן הראוי היה לכתוב: "יגעתי וקניתי". קרי, עבדתי קשה ובזכות עבודתי אני מקבל תמורה שדרכה אוכל לרכוש דבר שאני חפץ שיהיה שייך לי כקנייני. אם כך, מדוע כתוב "יגעתי - מצאתי"? התשובה לכך היא, שעניין "מציאה" כאן הינו ברוח הפירוש הפשטני של הכתוב " ומשחרי ימצאונני". קרי, הגעה לידי "גילוי הפנים" של השם יתברך, באופן שכתוב בספר הזוהר, אלא שיש בו הישג רוחני עצום שלא ניתן לצפות אותו לפני שמגיעים אליו ומגלים אותו. על כן הוא בבחינת "מציאה" (מציאה במובן של הפתעה לטובה או: "המציאה" הינה עצומה וערכית לאין ערוך בהשוואה לכל היגיעה שהושקעה בלימוד) אך לא ניתן להגיע אל הישג זה של "גילוי פנים" ולא ניתן למצוא את הבורא אלא רק בשיטה של השקעה ויגיעה רבה בלימוד התורה. לכן, דייקו חז"ל בדבריהם כשאמרו "יגעת ומצאת" במובן, שהיגיעה הזו מתייחסת ללימוד התורה ואילו המציאה מתייחסת אל גילוי הפנים. המשמעות העיקרית שנרמזת מכך היא, שלא כל מי שמתייגע רבות בלימוד התורה זוכה בסופו של דבר לגילוי פנים. אבל, כשהארה זו אכן מתרחשת - היא בבחינת "מציאה" עצומה עבור הלומד. ובמילים אחרות: היגיעה אינה תנאי בלעדי כדי להגיע למציאה אבל היא תנאי מחייב אליה. ובאופן הפוך: "מציאה" אינה פועל יוצא של "יגיעה" אולם "מציאה" אינה יכולה להתרחש אם לא תהא יגיעה לפניה. ובסגנון שונה: מי שמחפש לא בהכרח מוצא את מה שרצה, אך כדי למצוא הוא חייב לחפש. לכן, לא כתוב "יגעתי וקניתי" או "יגעתי וזכיתי" כי היגיעה, כמו גם הזכיה או הקניה, מקושרים רק לעניין דברי התורה ואילו "גילוי פנים" קשור לעניין הקרבה אל האלוהות שהינו מעבר לקניין התורה ואינו נגזר מכך ישירות.
(צד) מכאן מתבארת גם האמירה "לא יגעתי ומצאתי - אל תאמין" שהרי ברור כי אם אין יגיעה, אז לבטח לא תהא מציאה במובן של קניין התורה, לא כל שכן גילוי פנים. השאלה היא: אם הדבר ברור ומובן, מדוע בכלל היה צריך לכתוב ולהדגיש אותו? התשובה לכך קשורה בכתוב "ומשחרי ימצאונני" שממנו ניתן להבין, כי כל מי שמחפש את הקב"ה יזכה בוודאות לכך שימצא אותו, אפילו אם לא השקיע בכך מאמץ רב. כלומר, עצם קיום האמונה בקיומו של הבורא כמיטיב לברואיו והרצון לקרבתו הינו תנאי מספיק על מנת שהאדם יתקרב לגילוי פנים. אולם, ועל כך מזהירים חז"ל ואומרים, שאם מישהו יטען או יהא סבור, כי מספיק שישחר את פני הבורא ומיד אלו מתגלים בפניו בבחינת "מציאה" - טעות גדולה בידו כי אין זה כך והוא צריך גם להוכיח, בדרך של יגיעה רבה בלימוד התורה ובקיום מצוות, כי רצונו נחוש ואמונתו איתנה. על כן כתוב במפורש, שאם אדם אומר, כי לא השקיע בלימוד תורה וקיום מצוות ודי לו באמונתו וברצונו לשחר את פני הבורא - "אל תאמין".
(צה) מכאן גם אפשר להבין, מדוע התורה מכונה בשם "חיים", לפי שכתוב: "ונתתי לפניך את החיים ואת הטוב...ובחרת בחיים" (דברים ל' ט"ו) או: "כי חיים הם למוצאיהם" (משלי, ד' כ"ב) ושהקב"ה הוא המקור לאותם החיים ולכל הטוב שמתגלה ממנו "כי באור פני מלך חיים" (משלי ט"ז). הקשר שבין התורה לבין הבורא זהה אל הקשר שבין הענפים שגדלים באופן גלוי מעל העץ לבין שורש העץ שחבוי בתוך האדמה. באותו האופן גם "החיים נמשכים לאותם הענפים הדבקים במקורם" במשמעות, שאלו שמאמינים ודבקים במקורות עתידים להגיע, בזכות אמונתם ודבקותם, אל "טעם החיים". ההבטחה היא שכל מי שהתייגעו בלימוד התורה ובקיום המצוות, מתוך אמונה שלמה, והגיעו לשלב "פקיחת עיניים" בתורה ולהשגה נפלאה של ההשגחה העליונה - אלו עתידים גם לזכות להגיע למדרגה הגבוהה יותר של "גילוי פנים" ולידי מודעות עמוקה של גילוי "הטוב" שבקב"ה, באופן שכתוב: "שמדרך הטוב להיטיב".
